פעילויות

שאלות ותשובות בהלכה / הרב גבי גלסר /

מפתח השאלות (לחץ למעבר לתשובה):

1. האם צריך לברך ברכה ראשונה על קינוח בסיום ארוחה בה אכלתי לחם?

2. בתפילת שחרית בעשרב בטבת, שכח הזן לומר עננו בחזרת הש"ץ. מה היה עליו לעשות? 

3. ישנם חזנים שקוראים בעצמם "כהנים" לפני ברכת כהנים. האם אין בכך הפסק והאם כך ראוי לנהוג?

4. מהו המקור לקביעה שהשייכות לעם היהודי הנה לפי האם?

 

 

פירוט שאלות ותשובות

1. האם צריך לברך ברכה ראשונה על קינוח בסיום ארוחה בה אכלתי לחם

תשובה: יש לברך על הקינוח היות והוא לא נחשב לחלק מן הסעודה. הכוונה של האדם שברך המוציא על הלחם בתחילת הסעודה לא הייתה על הקינוח.

 

מקור

ברכות מא, ב: "אמר רב פפא: הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה – טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם".

שולחן ערוך - קע"ז

 

להרחבה, מומלץ לקרוא באתר פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד במאמר: מאכלים ומשקים בתוך הסעודה.

 

 

2. מה עושים אם החזן שכח לומר עננו בחזרת הש"ץ של תענית. 

תשובה: היות ואין לשנות את סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה. לכן אם לא סיים החזן את ברכת רפאנו יחזור לברכת "עננו" ולאחר מכן יתחיל את ברכת "רפאנו" מהתחלה. אם סיים כבר את ברכת "רפאינו" (ואפילו שלא סיים ממש אלא אמר שם ה' שבסוף הברכה ולא אמר "רופא חולי עמו ישראל). לא יחזור ויאמר עננו בברכת שומע תפילה כמו שאומר יחיד.

 

מקורות:

נציין תחילה את המקורות לתפילת ענו ולחשיבות השמירה על סדר הברכות התפילה.

 

המקור לברכת "עננו" נמצא במסכת תענית דף יג עמוד ב

צלותא דתעניתא היכי מדכרינן? אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה, ודרש: יחיד שקיבל עליו תענית מתפלל של תענית, והיכן אומרה - בין גואל לרופא. מתקיף לה רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה לעצמו? אלא אמר רב יצחק: בשומע תפלה, וכן אמר רב ששת: בשומע תפלה.

מגמרא זו משמע שהיתה אמנם מסורת על הוספת ברכת "עננו" אחר "גואל ישראל". רב יהודה סבר שגם היחיד אומרה כברכה נפרדת אולם חלקו עליו רב יצחק ורב ששת.

מכאן נפסק שרק החזן אומרה כברכה נפרדת.

 

המקור לכך שסדר הברכות בתפילה מעכב, מופיע בברייתא במסכת מגילה בדף י"ז עמוד א. המשנה שם אומרת:

הקורא את המגילה למפרע - לא יצא.  (למפרע פירושו מהסוף להתחלה. והכוונה היא קרא שלא לפי סדר הפסוקים)

הגמרא מביאה את הברייתא הבאה:

תנא: וכן בהלל, וכן בקריאת שמע, ובתפלה.

 

בהמשך הגמרא מביאה שתי מסורות בדבר סדר הברכות. נשים לב שבשתי המסורות נמצאת השורש ס.ד.ר. שרומז על חשיבות סדר הברכות בתפילה.

 

תפלה מנא לן? דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.

 

הרב רבי משה ב"ר יהודה אבן מכיר, חי בצפת בתקופת ר' יוסף קארו (1540). הוא היה רב וראש ישיבה בכפר זיתון שליד צפת. בספרו סדר היום הוא מסביר את ההגיון העומד בסדר הברכות.

"אתה חונן היא ראשונה לשאלה שזולת הדעת והחכמה באדם טוב ממנו הנפל ולכן צריך לכוין בה כראוי ... השיבנו צריך לשאול אחר הדעת תשובה כי מתוך הדעת נותן אדם אל לבו חטאיו ועונותיו ויודע כמה הוא רע ומר עזבו את ה' אלהיו וצריך להתעורר על זה ..."

 

לאחר שעמדנו על חשיבות סדר הברכות בתפילה, נציג מחלוקת ראשונים בשאלה מה עושה מי שטעה מאחת הברכות.

 

בתלמוד במסכת ברכות דף לד עמוד א מופיע:

אמר רב הונא: טעה בשלש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר לאתה חונן, באחרונות - חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר.

 

לכאורה לפי דברי רבי אסי, הסדר בברכות האמצעיות של תפילת שמונה עשרה, איננו מעכב ולכן יכול החזן להוסיף את תפילת "עננו" במקום שנזכר (בין ברכות אחרות), כל עוד הוא נמצא בברכות האמצעיות (עד שומע תפילה). זו אכן שיטת רש"י. אולם הרשב"ם והרי"ף מפרשים באופן אחר את דברי רב אסי. לדבריהם, כל שרב אסי אומר הוא שאם אדם טעה בברכות האמצעיות (כגון שאמר "ותן טל ומטר לברכה" בקיץ) או שדילג על אחת מהן, הוא חוזר לברכה שטעה בה וממשיך משם כסדר אך אין לשנות בשום אופן את סדר הברכות מהסדר שתקנו חכמים. התוספות במקום בדיבור המתחיל "אין להם סדר" פוסקים כרי"ף וכרשב"ם וכן פסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות תפילה בהלכה ד', וכן נפסק בשולחן ערוך בסימן תקי"ט. על פי שיטת זו, חזן שדילג על ברכת עננו, היה צריך לכאורה לחזור לברכת עננו ולהמשיך משם על פי סדר הברכות. אולם דין זה שחוזר לברכה שטעה בה היא רק במקרה שטעה בברכה המעכבת את התפילה. היות וברכת עננו, היא תוספת שאיננה מעכבת את התפילה, הרי שאם יחזור לברכת "עננו" יחשבו הברכות שהוא יחזור עליהן (כגון "רפאנו", כברכות לבטלה. ולכן לא יחזור. ר' משה איסרלס (הרמ"א) מוסיף את ההוראה שבמקרה שהחזן דיל על "עננו", עליו לאמר אותו בברכת "שומע תפילה".

 

 שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קי"ט סעיף ד':

"שליח צבור שגמר גואל ישראל ושכח ולא אמר עננו, לא יחזור אפילו אם עדיין לא גמר רק רפאנו, ואם חזר ברכה לבטלה היא, (אלא יאמר עננו בשומע תפילה כיחיד)".

 

בשולי הדברים נציין שהחזן אומר עננו כברכה עצמאית רק אם יש בבית הכנסת עשרה אנשים שמתענים. אם יש מניין אך אין עשרה שמתענים, יאמר החזן עננו בברכת "שמע קולנו". כפי שמופיע בשולחן ערוך  בהלכות תענית, סימן תקסו, סעיף ג'

אין שליח צבור אומר עננו ברכה בפני עצמה, אא"כ יש בבית הכנסת עשרה שמתענין; ואפילו אם יש בעיר עשרה שמתענין, כיון שאין בבית הכנסת עשרה שמתענין, לא.

 

יהי רצון שנראה במהירה בימינו את התגשמות דברי הנביא זכריה

 

כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

 

 

3. ישנם חזנים בקהילה שקוראים בעצמם "כהנים" לפני ברכת כהנים. האם אין בכך הפסק והאם כך ראוי לנהוג?

תשובה: מנהג המקום בבית הכנסת רמת חן הוא שהחזן קורא "כהנים". ואין לחשוש משום הפסק.

 

מקורות: בפרשיית ברכת כהנים בתורה כתוב: "אמור להם": וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה'  וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו). מכאן למדו שאם עולים לדוכן שני כהנים או יותר, יקרא להם ישראל "כהנים". וכך מביא התלמוד במסכת סוטה דף לח עמוד א : אמר אביי, נקטינן: לשנים קורא כהנים, ולאחד אינו קורא כהן, שנאמר: אמור להם, לשנים. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד:  היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים

אולם מובא בהגהות מיימוניות שר"ת היה קורא תגר על המנהג הזה שש"ץ קורא כהנים היות וזו הפסקה בתפלה וש"ץ אסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני סכנת נפשות. את הגמרא מסביר רבינו תם באופן שאדם אחר (שגם הוא נקרא "חזן") קורא כהנים.

ר' יעקב בעל הטורים טור בהלכות נשיאת כפים (אורח חיים) סימן קכח, מביא את מחלוקת ראשונים בנידון דנן: "ועולין (הכהנים) לדוכן ועומדים שם פניהם כלפי ההיכל ... עד ששליח הציבור מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם כהנים ומחזירין פניהם כלפי עם. ואם הוא אחד אין קורא לו אלא הוא עצמו מחזיר פניו: וכתב רבינו תם שאין לש"ץ להפסיק לקרות כהנים דהוי הפסק בתוך התפלה אלא חזן הכנסת פירוש הממונה על כל צרכי בה"כ קורא וכתב הרב רבינו פרץ (מאחרוני בעלי התוספות) בשם רבינו תם שאין ש"צ אומר או"א ברכנו בברכה וכו' אלא מיד כשיסיים מודים קורא החזן כהנים ור"י (רבינו יצחק) כתב דוקא להם שלא היו רגילין לומר או"א אבל עכשיו שש"צ רגיל לאומרו בכל פעם בציבור גם כשהכהנים נושאין כפיהם נכון לומר וכן היה נוהג הר"מ מרוטנבורג כשהיה הוא ש"ץ היה אומר או"א בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם ואומר עם קדושיך בלחש.

מעניין שבשולחן ערוך המילה 'הש"ץ' נמצאת בסוגריים, דבר המעיד על שתי גירסאות הנובעות ככל הנראה ממחלוקת הראשונים בנושא. "אם הם שנים קורא להם (הש"צ)    כהנים ". במשנה ברורה (בסעיף קטן לד)  מוסבר מדוע אמירת "כהנים" ע"י הש"ץ לא מהוה הפסק "ולא חשיב הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנם כן צורך תפלה הוא.

 

מנהג קהילות ספרד הוא ששליח הציבור אומר "כהנים". בקהילות אשכנז קיימים שני המנהגים. לכאורה נראה שעדיף שאדם אחר יאמר "כהנים" כדי להימנע מחשש הפסק וכך נהגו בישיבות הליטאיות. אולם במקום שנהגו ששליח הציבור אומר, ודאי שיש להם על מה שיסמוכו.

  

לגבי מנהג המקום בביה"כ רמת חן. לאחר ברור שערכתי בנושא עולה התמונה הבאה: בשלושים השנים מאז ייסוד בית הכנסת, היה המנהג שהחזן קורא "כהנים". לפני כעשרים שנה פנה מאן דהו לגבאים וטען שאסור לחזן לקרוא "כהנים"  מחשש להפסק בתפילתו. מאז, החל יעקב אנגלסמן ז"ל לקרוא "כהנים", ולאחר שעבר לבית יוליאנה היה זה בנו, יוסי יבל"א. כידוע, משפחת אנגלסמן עברה לגבעת שמואל ואנו נשארנו "יתומים ונבוכים". כיום שתי השיטות נוכחות בביה"כ. המנהג איננו עקבי. לאור השתלשלות האירועים הנ"ל, נראה שראוי לחזור למנהג המקום שהחזן קורא "כהנים". יחד עם זאת, יש לאפשר לחזנים המקפידים לא לקרוא "כהנים" מחשש להפסק לנהוג כמנהגם. לכן ראוי שהגבאים יהיו ערים למצב בו החזן לא קורא "כהנים" ויקרא אחד מגבאים.

תודה לרב שפרכר שליט"א, לבני חוקת (חתנה של אנט רדגובסקי) וליוסי אנגלסמן שסייעו בבירור המנהג ברמת חן.

 

יהי רצון שנזכה בברכת ה' הנמסרת לעם ישראל באמצעות הכהנים: ויהי רצון שתשים עלינו ועל כל עמך בית ישראל חיים וברכה למשמרת שלום (מתוך תפילת הקהל לאחר ברכת כהנים).

 

 
4. מהו המקור לקביעה שהשייכות לעם היהודי הנה לפי האם?
 

שלום XXXX,

 

לשאתך בדבר המקור לקביעת השייכות לעם היהודי לפי האם,

 

במקורות התנאיים מופיע שבן ישראלית מנכרי הוא ישראל. המקור לעקרון היוחסין לפי האם הוא מדרש על הכתוב:

מבדיקת מקור ההלכה, אנו רואים שחז"ל למדו מפסוקים בתורה שהיהדות הולכת אחרי האם.  

התורה אוסרת להתחתן עם אשה משבעת עממים ומנמקת זאת בכך שהנכד שליבו של הנכד שנולד מבתך שהתחתנה עם גוי, יסור מאחרי ה' לעבוד אלוקים אחרים.

דברים ז, א-ד

 כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:  וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:  וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:  כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

רש"י מפרש את אופן הלימוד מהפסוק:

כי יסיר את בנך מאחרי - בנו של גוי כשישא את בתך יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי. למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, אבל בן בנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי, אלא כי יסיר את בנך וגו':

רש"י מתבסס על המדרש:

וזה לשון המדרש:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: דאמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה.

וכך אומר האמורא רבינא: "אמר רבינא: שמע מינה בן בתך הבא מן הנוכרי קרוי בנך" (קידושין סח ע"ב).

בעניין הטעם לקביעה זו העיר הרב יעקב יחיאל וינברג (1884 - 1966):

לפי דיני התורה, הולך הולד אחרי האם. אין אנו יודעים טעמי התורה. יש אומרים שהוא טעם ביולוגי ביצירת הולד ותכונתו הגופנית והנפשית, ויש אומרים שיש בזה טעם מוסרי, שכן האם והשפעתה התמידית מכריעה בחינוך הבנים... ואחרים רואים את הטעם בוודאות הבלתי-מפוקפקת בהשתייכות הילד הנולד לאמו. אבל יהיו הטעמים איך שיהיו, כאן מכריע לא היסוד הראציונלי של החקירה המדעית, אלא היסוד הדתי שהוא היה הגורם המכריע בעיצוב דמות האומה ובעיצוב המשפחה העברית...

ישנם חוקרים הטוענים (וכך גם טוענים הרפורמים) שמלכתחילה היהדות היתה לפי האב על פי הפסוק "למשפחותם לבית אבותם". ובתקופה מאוחרת יותר, בגלל שהיו הרבה נשים יהודיות שנאנסו, שינו (חס וחלילה) חכמים את ההלכה וקבעו שהיהדות לפי האם. אולם ע"פ חז"ל הפסוק הזה מלמד שקביעת השבטים נעשית לפי האב ואין עניינה לקביעת השייכות לעם היהודי (ראה מאמר של מיכאל ויגודה).

 

בברכה,

 

גבי גלסר

 

6. מתי עולים לקבר בשנה מעוברת באדר א' או באדר ב'?

 

תשובה: נהגו ישראל לעלות לקבר ביום היראצייט היינו יום הפטירה (ולא יום הקבורה). הפטירה ארעה בשנה פשוטה אזי, קיימים שני מנהגים בנוגע לעיתוי היארצייט בשנה מעוברת. מנהג קהילות אשכנז הוא לעלות לקבר באדר א' ואילו מנהג עדות ספרד הוא לעלות באדר ב'
 
מקורות:
במסכת נדרים (ס"ג) מובאת מחלוקת תנאים לגבי השאלה איזה אדר א' או ב' נקרא סתם אדר : "תניא: אדר הראשון - כותב 'אדר הראשון'. אדר שני - כותב 'אדר' סתם. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון - כותב 'אדר' סתם, אדר שני - כותב 'שני'". הרמב"ם פסק כרבי מאיר שסתם "אדר" הוא אדר שני. 
 
וכך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח בסעיף ז: "כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'". אולם הרמ"א במקום מעיד שהמנהג באשכנז היה להתענות באדר ראשון. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ).
 
מסורת הי בידינו שמשה רבינו ע"ה נפטר בז' באדר. המהרי"ל (רבי יעקב בן משה מולין (1427-1360) הנחשב כאבי המנהג האשכנזי) סובר שמצינים יארצייט באדר א'. הוא מסיק זאת מדיון בגמרא במסכת קידושין בדף לח ממנה משמע שמשה נפטר באדר הסמוך לניסן ומהעובדה שהמנהג המקובל בעם ישראל הוא שמצינים את פטירת משה בשנה מעוברת, באדר א'. 
וכך מובא בספר מנהגי מהרי"ל: "דרך להתענות יום שמת בו אביו ולא היום שנקבר בו. אם מת לו אב או אם באדר ונתעברה השנה, המנהג להתענות באדר הראשון. וראיה מפטירת משה רבינו עליו השלום, דאותו יום נהוג בעלמא באדר הראשון, ופטירתו סמוך לניסן כדמוכח סוף פרק קמא דקידושין". וכן פסק בעל תרומת הדשן, רבי ישראל בן פתחיה איסרליין, שהיה מגדולי רבני אשכנז במאה ה- 15.
זהו המקור להגהת הרמ"א בהלכות תענית וכן נפסק ברמ"א ביורה דעה בהלכות אבילות סימן תב : ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון, אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר. 
 
אשר על כן אנו מוצאים כיום שני מנהגים בנוגע לעיתוי היארצייט בשנה מעוברת. מנהג קהילות אשכנז הוא לעלות לקבר באדר א' ואילו מנהג עדות ספרד הוא לעלות באדר ב'
 
וכך כתב הרב יחיאל מיכל טיקושינסקי בספרו גשר החיים העוסק בענייני אבילות בפרק ל"ב: "ואם מת באדר שנה פשוטה רובם נוהגים היארצייט במעוברת באדר ראשון כהכרעת הרמ״א ... ורוב האחרונים 
 
אמנם שאלות בהלכה לגבי אדר א' ואדר ב' נדונו בהקשרים רבים כגון זמן בר/בת מצווה או בעניני ממונות כגון לגבי קביעת מועד סיום השכירות של בית שהושכר לשנה ועיברו את השנה. יש מקום להרחיב את הדיון בשאלת יסוד ההבדל בין אותם דינים הנוהגים באדר א' לבין אותם הנוהגים באדר ב'.
 
5. האם מותר להתגלח ביום שישי כ"ח בניסן לכבוד שבת ולכבוד ראש חודש אייר שחל ביום ראשון.
 
תשובה: יש מקום להתיר להתגלח בערב שבת זו לכבוד שבת. וראוי ללמוד את הלכות הכנה לשבת וכבוד שבת (ראו קישור).
שמעתי אמש מהרב רימון שנוטה להחמיר בערבי שבתות בכלל בספירת העומר אולם יש מקום להתיר בערב שבת זו.
 
הרב הזכיר שהרב ליכטנשטיין היה נוהג להתגלח בכל ערב שבת מימי הספירה והיה מחמיר שלא להתגלח במשך השבוע בכל ימי ספירת העומר – מאסרו חג  פסח ועד ערב שבועות).
 
פסק זה מתבסס על הסברות הבאות:
 
 1.      כבוד שבת הוא עניין חשוב ברמה של דברי נביאים (או אף דאו') ואילו המקור לאיסור תספורת בספירת העומר הוא מנהג ואיננו מופיע בין גדולי הראשונים (רי"ף רא"ש רמב"ם ...). לומדים זאת מעצם העובדה שהב"י מביא כמקור לאיסור תספורת בספירת העומר מקור 'נידח' - את דרשת אבן שועיב בדרשתו ליו"ט של פסח. משמע שלא מצא לכך מקור ידוע אחר.
 
          ב"י: ומה שכתב (הטור) ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר. כ"כ הר"י ן' שועיב בדרשת יום ראשון של פסח וכן המנהג פשוט בינינו.
 
2.      הלכות אבילות בספירת העומר דומות להלכות אבילות של י"ב חודש בהם נמנעים משמחה אך אין עניין להיראות מנוול (יש איסור השתתפות בחתונה ואיסור תספורת וגילוח אך רק עד שיגערו בו חבריו).
 
3.      הבדל בין גילוח יומיומי לגילוח או תספורת לפרקים.
 
למי שמתגלח ביום יום, בהפסקת הגילוח יש משום ניוול וצער. בתספורת לפרקים יש משהו משמח ואולי זה מה שאסרו בספירת העומר. במקום שאסרו תספורת או גילוח מדובר על אירוע משמח של קיצור וסידור השער שהיו נוהגים לעשות פעם בכמה זמן ולא יום יום.
 
ע"פ הרב רימון, הרב ליכטנשטיין מדייק מדברי המג"א בהלכות שבוע שחל בו שמתייחס למה שהתיר הרמ"א לבישת בגדי פשתן לכבוד שבת חזון ומתיר אף לכבס בחמישי לכבוד שבת אם אין לו כתונת לשבת. בסוף דבריו מביא בשם הגהות אושרי (לא מצאתי מקור מדוייק) שאוסר תספורת לכבוד שבת (חזון) ומסביר המג"א את הטעם לאיסור בכך שבלאו הכי אין רגילין לספר בכל שבוע.
 
מדברי המג"א ניתן לדייק שאילו היו רגילים להסתפר בכל שבוע וכל שכן אם היו רגילים להתגלח בכל יום, הרי שההג"א היה מתיר גילוח ביום שישי לכבוד שבת חזון.
 
4.      מצאנו היתר להסתפר לכבוד שבת בצירוף דבר נוסף.(ברמ"א) כגון של"ג בעומר ביום א' וכן לבעל ברית או שמל את בנו.
וכן ע"פ המשנה והשו"ע שמותר להסתפר בתשעת הימים לכבוד שבת. שכתוב: משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. אמנם האו"ז מפרש שמה שהתירו זה רק לכבס לכבוד השבת אך לא לספר. אולם פירוש זה לא פשוט.
 
בברכה,
 
גבי גלסר
 

הוספת תגובה חדשה
שם

עד 150 תווים

תגובה

קוד
תגובות
    לא נמצאו תגובות.
דף הבית    אודות    רב הקהילה    בעלי תפקידים    אולם ריבה    בר/ת מצווה    יום השנה/אזרכה    פעילויות    זמני תפילות ולימוד    צור קשר